אבהות אחרי 7 באוקטובר - האבות החטופים

פוסט #2

את סדרת הפוסטים הזו התחלתי להעלות בדף הפייסבוק שלי ב 7.10.25

הפוסט הזה נכתב והועלה ב 8.10.25

בבוקר ה 9.10.25 קיבלנו את הבשורות המרגשות על חתימת העסקה.

אני רוצה להתחיל מהנושא הכואב והבוער ביותר, דווקא עכשיו, אולי ימים לפני עסקה שתחזיר אותם הביתה (הלוואי הלוואי הלוואי), וזה נושא האבות החטופים. אז זה ארוך (אבל שווה קריאה), וחשוב לי לומר שזו הסוגיה היחידה בסדרה שאכתוב עליה בלי נגיעה מקצועית בפועל בנושא, אני לא מעורבת בטיפול בשבים.

ביום הנורא ההוא, ב־7 באוקטובר, נחטפו אבות. חלקם היו אבות לילדים צעירים, חלקם גם סבים. חלקם נרצחו ונלקחו לעזה, ואחרים נחטפו בעודם בחיים.

בעסקה הראשונה הוחזרו בעיקר ילדים ונשים. כשנאמר שלא יפרידו בין בני משפחה, הסתבר שזה לא כולל את האבות. בעסקה השנייה חזרו חלק מהאבות, חלקם בחיים והתאחדו עם משפחתם, שניים מהם גילו שנשותיהם וילדיהם נרצחו. אחרים חזרו כשהם חללים, כדי שלמשפחותיהם תינתן אפשרות לקבור אותם ולסגור מעגל.

כיום ישנם עדיין אבות חטופים שהינם חללים, וארבעה מהחטופים החיים שעדיין בשבי הם אבות לילדים צעירים, שכבר שנתיים שואלים שאלה פשוטה ובלתי נסבלת: מתי אבא יחזור?

המסר שעובר קשה לעיכול, אבל לצערי נפגוש בו שוב כשנדבר גם על האבות הלוחמים. המסר החברתי, שלא נאמר במפורש אך קיים במציאות, הוא שאפשר להחזיק משפחה גם בלי אבא.

רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה בוחבוט, הגדירה זאת כך: “חור שחור שמאיים לבלוע את היכולת של משפחה לחיות ולרפא.”

האבות ששבו מן השבי תיארו את ההתמודדות הקשה שלהם. הם מספרים על הדיכוי הרגשי שהעבירו את עצמם כדי לשרוד, על הצורך למחוק את החלק הרך והפגיע שבהם כדי שלא יישברו. בכך הם נאלצו לייצר גם מרחק רגשי מבני משפחתם, שבחלק מהמקרים כלל לא ידעו אם הם בחיים.

טל שהם סיפר שבמשך חמישים הימים הראשונים בשבי לא ידע אם משפחתו שרדה. במשך הימים האלה ניסה בכל דרך להבין מה עלה בגורלם, וביום העשרים החליט להכין את עצמו לגרוע מכל.

“ערכתי להם טקס. ישבתי בערב כשכבר מחשיך והשומרים לא יכולים לראות שאני בוכה. נעמדתי ביישוב שגרנו בו מול שלושה קברים וכל הקהילה מאחוריי. יש קבר גדול ושני קברים קטנים לידי, ואני סופד כי הכנתי דף שלם לכל אחד מהם ואני מקריא להם את זה.”

ביום ה 50 הוא מקבל בסתר מאחד המחבלים ששומרים עליו מכתב מאשתו עדי, שמספרת לו שהיא ושני הילדים בחיים, והם עומדים להשתחרר מהשבי. הוא מתאר אז רגע של אושר, דריכות של חמישים ימים שהשתחררה בבכי שהיה אצור בתוכו. וגם תחושה של כוח. הידיעה שהם בחיים נתנה לו משמעות, משהו להחזיק בו כדי לא להישבר.

גם אלי שרעבי, שרק בחזרתו מהשבי לאחר שנה וארבעה חודשים קיבל את הבשורות האיומות על רצח אשתו ושתי בנותיו, מתאר את הכוח שנתנה לו האבהות בתקופת השבי. הוא אפילו אומר שמבחינתו היה זה מזל שלא סיפרו לו שהן אינן בחיים, כי אז לא בטוח שהיה לו הכוח לשרוד.

סהר, בתו של עופר קלדרון, סיפרה כששוחררה בעסקה הראשונה שאביה ביקש ממנה שתילחם עליו. הוא אמר לה שהוא מפחד למות בשבי. עברה יותר משנה עד שהוא שוחרר בעצמו והתאחד עם משפחתו, והמילים של אביה. ומראהו, מפוחד וחסר אונים, נחרט בה ועורר בה אשמה. עופר בעצמו עדיין מחזיק אשמה ובושה על כך שלא הצליח להציל את ילדיו בבוקר ההוא.

שגיא דקל חן סיפר על תחושת האשמה כלפי אשתו, שהייתה בחודש השביעי להריון כשנחטף, ונאלצה לעבור את לידת הבת השלישית שלהם בלעדיו.

חלק מהאבות שחזרו סיפרו שלקחו על עצמם בשבי תפקיד אבהי כלפי חטופים אחרים שהיו עמם. אפשר לשמוע מדבריהם עד כמה האבהות היא זהות מרכזית שמוטמעת בהם, ומהווה עבורם משאב. יחד עם זאת. עם חזרתם הם מתארים תחושות קשות של אשמת הניצןל וקושי להשתקם בעצמם, כשמתוך האחריות הם גם מגויסים למשימת החזרת חבריהם שנותרו בשבי.

לאחר העסקה השנייה שלחו כמה מהאבות ששוחררו מכתב לראש הממשלה ובו אמרו במילים פשוטות: אנחנו לא יכולים להתחיל לרפא את עצמנו עד שכל מי שנשאר שם יחזור.

הכאב של מי שחזר אינו מסתיים כשמגיעים לארץ. הוא מקבל צורה חדשה ומורכבת יותר. יש חטופים שעברו בשבי התעללות פיזית ונפשית. יש ילדים שעוד לא לגמרי מבינים את הסיפור וצריכים להסתגל שוב למציאות החדשה. כך האבות מתמודדים עם כמה משימות במקביל: שיקום משפחתי, דאגה לילדים, פעילות נמרצת למען החזרת יתר החטופים, ורק אחר כך טיפול בעצמם, בגוף ובנפש, כשחלקם חזרו למציאות של אובדן כואב מאוד.

אנשי מקצוע שעוסקים בטיפול בשבים מדברים על הצורך בתהליכי שיקום שמכילים גם את מה שלא מדובר, את הבושה, את האשמה, את השאלה “מדוע אני שרדתי והוא לא.”

אור לוי, שחזר לבנו הקטן וגילה בשובו שאיבד את אשתו, סיפר באחד הראיונות ״פחדתי שאלמוג יראה אותי חלש, אני עדיין מפחד. הכנתי את עצמי לגרוע ביותר. לא ראיתי את הילד שנה וחצי, לא ידעתי מה הוא זוכר ומה הוא לא זוכר. הכנתי את עצמי שיכול להיות שזה לא יהיה כמו סיפור סינדרלה. ברור שבסינדרלה אני מתכופף והוא קופץ, ואנחנו הולכים יחד לעבר השקיעה. הכנתי את עצמי שלא בטוח שזה מה שיקרה.”

במאמצים לקדם את שחרור האבות החטופים פורסם גם דוח של נציבות האו״ם שקובע כי קיימת הכרה משפטית בכך שחטיפת האבות והפרדתם מילדיהם היא פשע המנוגד לדיני עינויים. זוהי הכרה שיש בה כדי לתמוך בשיח הציבורי ובדרישה להחזיר את האבות, לא רק מתוך סימפתיה אלא מתוך זכות בסיסית של ילדים לחיות עם הוריהם.

סיפור האבות החטופים הוא סיפור כואב ומורכב. ההפקרה של האבות תקופה כה ארוכה בשבי היא שבר גדול, שמספר לנו משהו עמוק על תפיסת האבהות בישראל אחרי ה־7 באוקטובר. אולי חשבנו שאנחנו כבר חיים בסדר חדש, אבל המציאות מראה שיש עוד דרך ארוכה.

ובינתיים יש ארבעה אבות שצריכים לחזור. עכשיו. מיד.

עומרי מירן

אלקנה בוחבוט

דוד קוניו

מקסים הרקין.

יש כאן אחריות של המדינה ושל הקהילה הבינלאומית. כל אחד מהאבות צריך לחזור לחיים, למשפחה, לאבהות.

ויש ילדים שצריכים שתהיה להם גם סגירת מעגל, כשאבא ישוב לקבורה בישראל.

כי בסוף כל ילד צריך לדעת איפה אבא.

לפוסט #1 - אבהות ישראלית אחרי 7 באוקטובר