מצאתי את עצמי באנשים אחרים, באנשים שהשתתפו איתי בקבוצה מצאתי את הסיפור שלי, את האבל שלי, את העצב, הכעס, הפחד והאשמה. הרגשתי קצת פחות לבד או ליתר דיוק הרגשתי שיש לי מישהו שיבין באמת מה חוויתי*
ביחד.
מתוך המקום שבו אתה מרגיש הכי לבד, הכי לא מובן, מתוך המקום שבו אתה ממש לא יכול לדבר על זה עם אף אחד כי בשביל מה, כי אולי לא ירצו להקשיב, או שאתה לא רוצה להכביד, או שגם ככה לא יבינו, מתוך המקום הזה, כשאתה מגיע לקבוצה אתה פתאום מגלה שאפשר גם אחרת. בקבוצה אתה פוגש עוד גברים שפשוט יודעים על מה אתה מדבר. שאיתם תוכל להביא את עצמך כמו שאתה, להגיד מה שאתה חושב בלי הפילטר שיש לך עם אנשים בסביבה שלך – הם ייבהלו? אני מלחיץ אותם? זה נורמלי המחשבות האלה? בקבוצה תגלה שגם לאחרים יש מחשבות מהסוג הזה. וכשתאמר מה שעובר לך בראש, כנראה שלא ינסו לנחם אותך או שיזרקו אמירות חסרות טאקט. כי הם היו שם, כמוך. כי בלא מעט דברים הם ממש הזדהו. כי אולי גם הם חשבו ככה אבל לא העזו להגיד, ואיזו הקלה יש להם כשאתה אומר את זה בקול. כי יש דברים שאפשר לחלוק רק עם מי שמכיר את החוויה מקרוב. וגם כשלא יסכימו איתך, גם כשיחשבו אחרת, גם אתה תצליח יותר להקשיב, כי אתה יודע שבניגוד לכל השאר, הם כן מבינים על מה אתה מדבר. ולפעמים זה פשוט כל מה שאתה צריך.
הקבוצה הייתה מקום שבו יכולתי לדבר על דברים שאני לא יכול לדבר עליהם בשום מקום אחר, עם אנשים שיקשיבו ויבינו. כי הם מכירים את המורכבות והקושי והכאב והעצב. מרחב נדיר בעוצמות ובהכלה, שמסתבר שהייתה כל כך חסרה לי.

לתת ולקחת.
כשאתה מגיע לטיפול פרטני, יש חלוקת תפקידים ברורה בין מי שנעזר למי שעוזר, מי המטופל ומי המטפל. וזה חשוב, כי יש זמנים שבדיוק לזה אתה זקוק. שמישהו עכשיו ידאג לך ויטפל בך.
אבל אחד הדברים היפים והייחודיים בקבוצה, הוא שהמשתתפים בה חווים לא רק קבלה, אלא גם נתינה. המשתתפים בקבוצה חשובים ומועילים זה לזה לא פחות ממנחה הקבוצה. הם יכולים להציע תמיכה ואכפתיות, ממקום של מי שמכירים הכי מקרוב ובהכי אמיתי את החוויה, הם יכולים להציע תובנות חשובות שצברו מניסיונם האישי, לספר סיפור שירחיב את נקודת המבט והם בעיקר שם אחד עבור השני.
התנועה הזו שבין קבלה לנתינה, בין להיות זה שעוזר לזה שנעזר, מאפשרת שילוב בין תחושה של מסוגלות, של משמעות וסיפוק שיש בעזרה לאחר לבין החוויה שיש מי שנמצא איתי ועבורי ועוזר לי, במקומות הקשים שלי. תנועה שיש לה חשיבות בעיקר למי שמרגיש שהוא תקוע באחד מן התפקידים האלה, למשל בזוגיות. יש יופי גדול בזה שכל אחד מביא איתו לקבוצה לא רק את סיפור האובדן אלא גם משהו מהכוחות שלו, באופן שמועיל לאחרים, בין אם זה בהומור, ביכולות ההקשבה, בעצות הפרקטיות, בידע, או משהו מתחומי העניין שלו שאיכשהו משתלבים בשיח ומקדמים אותו, אם זה בכדורגל, בקולנוע, במוזיקה ועוד.
הגעתי לקבוצה יותר משנה אחרי הלידה השקטה, אחרי טיפול פסיכולוגי זוגי אחרי האירוע, וכשאני מרגיש כבר די ״אחרי״, מוכן להשתתף כדי לקדם קבוצות גברים ולתמוך בשאר הקבוצה. הופתעתי כמה דברים לא היו סגורים אצלי ומופנמים, ואיך הקבוצה וחני הנהדרת עזרו להכל לצאת על השולחן ... קיבלתי תמיכה אינסופית, שהמשיכה מחברי הקבוצה גם אחרי סיום הקבוצה, ואנשים שסוף סוף מבינים את הסיטואציה המורכבת של גברים אחרי לידה שקטה, שהם תמיד מס׳ 2 אחרי האישה במעגל התמיכה של החברה
תקווה.
למשתתפים בקבוצה יש מכנה משותף רחב והוא ההתמודדות הדומה של כל המשתתפים עם אובדן תינוק/ת בלידה שקטה. אבל עדיין, כל אחד מגיע לקבוצה כשהוא נמצא במקום שונה מבחינת ההתמודדות והחוסן הנפשי.
אחד מהדברים המשמעותיים ביותר בקבוצה הוא ביכולת שלה לתת תקווה. תקווה שקשורה ליכולת לצמוח מתוך הטראומה והמשבר, להתמודד איתו באופן יעיל, להמשיך לחיות אחרי האובדן. התקווה בקבוצה נובעת מתוך הקשרים שנוצרים בין המשתתפים בקבוצה, היכולת לראות שיפור במצב אצל האחרים והמראה שהאחרים נותנים לו, שדרכה האדם רואה את התהליך שלו עצמו.
יש מצבים שמישהו אומנם מגיע לקבוצה, אבל הוא סקפטי. לא בטוח לגבי היכולת שלו להרגיש אחרת, לגבי היכולת של אחרים לסייע לו או לגבי היכולת שלו להיפתח כלפי אחרים. ואז, מפגש אחרי מפגש, אפשר לראות את התהליך קורה, איך האמונה והתקווה של האחרים בקבוצה משפיעות גם עליו, איך לפעמים לשמוע מה שאומרים האחרים עושה את השינוי, מעורר כל מיני מחשבות ורגשות, ואיך ההתעניינות וההתייחסות לחוויה שלו, משמעותיים עבורו.
כמנחת הקבוצה, גם לי חשוב להכניס תקווה לקבוצה. כבר בשיחות המקדימות וכמובן שבמהלך המפגשים. תקווה לגבי היכולת שלי לעזור לכל אחד ממשתתפי הקבוצה להשתלב בה, להביא את עצמו ולהיעזר באחרים. תקווה לגבי כוחה של הקבוצה להיות מועילה ומסייעת לכל אחד ואחד מהמשתתפים בה.
תקווה חשובה בקבוצה והיא קודם כל חשובה בתהליך עיבוד האבל. היא האור שבקצה המנהרה, היא ה״למה״ שעבורו נתמודד עם ה״איך״ (בפרפרזה על האמרה הידועה של ניטשה), וגם אם אתה לא מרגיש את התקווה בתוכך כרגע, אז דע שבקבוצה יהיה מי שיחזיק אותה עבורך, לבינתיים.
הקבוצה עזרה לי לקבל תמיכה מאנשים שחווים את מה שאני חווה, במגוון צורות. אני ממש שמח שהצטרפתי ושיצא לי לשמוע ולשתף את מה שעברתי, מרגיש שזה היה חלק משמעותי בהחלמה
מדבר אליכם? מעניין אתכם להצטרף לקבוצה? לחצו כאן ליצירת קשר
*הציטוטים במאמר - מילותיהם של גברים יקרים, שהשתתפו במהלך השנים האחרונות בקבוצה, ומצוטטים בהסכמתם ומתוך הנכונות המרגשת שלהם לעודד גברים אחרים לתת גם לעצמם מקום ולהיות חלק מקבוצה.
Commenti