כשמדברים על לידת פג, לרוב מתמקדים בחוויה של האם והתינוק. אבל מה עם אבא? מה עובר על האבות בתקופה המורכבת הזו? במאמר זה נעמיק בחוויה הייחודית של אבות בפגייה, האתגרים שעומדים בפני אבות לפגים והדרכים בהן אפשר לתמוך בהם.
"אתה נמצא באיזשהו מקום שאתה עכשיו מגן על המשפחה, כאילו אתה הופך את עצמך גם לתפקיד המגדרי הזה שאתה חייב להיות חזק. מבחוץ, בטח כלפי אשתך וכלפי הילד, אבל אתה בפנים לאט לאט מתפורר, מתרסק בתוך הדבר הזה."
את המורכבות של חוויית האבות בפגייה סיפר לי בהרחבה אלעד גבע, שאותו הזמנתי להתארח בפרק בפודקאסט שעוסק באבא לפג. כאבא לתינוק שנולד בשבוע 29 להריון, ולאחר שהות של שלושה חודשים פגייה, אלעד חשף בלב פתוח ואמיץ את המציאות המאתגרת שחווים אבות בפגייה.
מתוך הדברים שסיפר, חמש שנים לאחר אותם חודשים ארוכים בפגייה, עולה חוויה של בדידות ותחושה ש"הוא שקוף". גם אלעד, כמו אבות רבים אחרים, מצא את עצמו בתפקיד כפול ומורכב, כשהוא נדרש להיות חזק עבור משפחתו, אך אין לו מספיק תמיכה מספקת עבור עצמו, בהתמודדות שהוא חווה. ללא תמיכה מספקת עבור עצמו. והבדידות, מבחינתו, הייתה הדבר הכי קשה בתהליך.

מה זה פג ומהי פגייה?
פגייה היא מחלקה רפואית ייחודית המטפלת בתינוקות שנולדו טרם זמנם או בתינוקות הזקוקים להשגחה מיוחדת. החלוקה הרפואית מגדירה שני סוגי פגים:
* פג מורכב: תינוק שנולד לפני שבוע 32 או במשקל מתחת ל-1500 גרם
* פג רגיל: תינוק שנולד בין שבוע 32 לשבוע 36
התינוקות בפגייה מטופלים בהתאם למצבם, החל מחדר טיפול נמרץ לפגים במצב קריטי ועד לחדרי המשך לתינוקות יציבים יותר. התינוקות עשויים להיות מחוברים למכשירי הנשמה ומוניטורים שונים, ולשהות באינקובטור שמסייע להם להשלים את התפתחותם. חשוב לציין, שהפגות לא מסתיימת עם השחרור הביתה. גם לאחר מכן, הפג זקוק להשגחה צמודה, מעקבים הדוקים ובדיקות רבות לאורך זמן.
האתגר הכפול במצב של אבהות לפגים
האבות בפגייה נמצאים במצב של כפל תפקידים: מצד אחד, כאבא, הם חווים ומתמודדים עם הדאגה לתינוק שזה עתה נולד ונמצא במצב רפואי מורכב. מצד שני, בתפקיד הגברי מצופה מהם להיות "הצוק האיתן" - לתמוך באם, לדאוג לשאר בני המשפחה, ולהמשיך לתפקד בעבודה.
האתגרים המרכזיים:
היעדר זכויות: בניגוד לאימהות, אין לאבות זכויות מעוגנות להיעדרות ממקום העבודה
היעדר הכרה: רבים מדווחים על תחושה שהם "שקופים" במערכת הרפואית באופן שאין התייחסות והכרה אליהם
ריבוי תפקידים: נדרשים לתמרן בין עבודה, תמיכה באם, טיפול בילדים נוספים (אם יש) וביקורים בפגייה וחיבור לתינוק החדש
קושי במגע: חווים חרדה ממגע עם התינוק הקטן והשברירי
בדידות: במיוחד כשהאם נמצאת רוב היום בפגייה והם בעבודה
הציפייה של המערכת היא שתמשיך להיות אבא הקלאסי, אבא מסורתי, שמפרנס את המשפחה בזמן שהאימא מטפלת בילדים ... ההפרדה הזאת היא מאוד מלאכותית והיא כאילו כופה עלינו תפקידים מגדריים שאנחנו בחברה השוויונית לא רואים כאמת מוחלטת
אלעד, בסיפור האישי שלו ובמילותיו, מסייע להבין איך זה היה נראה עבורו, במציאות היומיומית שלו. הוא מתאר את חוסר האונים בו עמד כבר במפגש הראשון עם הפגייה, כאשר לא הייתה לו כל הכנה מה צפוי מכאן והלאה. גם בהמשך, עבור הצוות הרפואי בתקשורת עם ההורים לאם מקום מרכזי כשהאבא הוא סוג של "סייד קיק" שלה. לטעמו, לא הוקדשה מספיק תשומת לב למקום של האבא וליצירת הקשר שלו עם התינוק, וגם המענים התמיכתיים כמו ליווי פסיכולוגי מיועדים לאמהות ולא לאבות. הוא מתאר את ההתמודדות עם הרבה זמן, גם ברמה הפיזית, בין העבודה, הבית והזמן בפגייה, כמו גם תחושת בדידות, גם בקרב משפחתו חבריו, שאומנם ניסו להבין אותו, אך לתחושתו לא היה ביכולתם להבין את עומק ועוצמת החוויה עבורו. גם אחרי שתמה תקופת הפגייה, מעבר לטיפול האינטנסיבי בילד, שנדרש בשל הפגות והשלכותיה, אלעד מתאר את ההשלכות ארוכות הטווח על ההורים, כשעל עצמו הוא זיהה רגישות מוגברת להריונות בסביבתו, בעיקר במקרים בהם ההריונות הסתיימו באובדן, כיוון שמתוך החוויה האישית שלו יכול היה להבין איך הגבר "נעלם בתוך הסיפור הזה", וגם במקום החיובי כאשר הרגיש צורך ומחויבות להיות שם עבור אבות אחרים במקומות שבהם הייתה לו יכולת. גם ההיריון של בנו השני, היה רווי חרדות וחששות לנוכח ניסיון העבר. מאוחר יותר, כשהיה בתקופה משברית של חייו ופנה לעזרה מקצועית, סייע לו הטיפול לזהות את שורשי המשבר באירוע הטראומטי של הלידה המוקדמת וההשלכות שלה על חייהם כמשפחה ועל חייו שלו.

מחקרים מראים תמונה מטרידה:
* אבות לפגים נוטים לפתח סימפטומים של דיכאון בשיעור דומה לאמהות שיפתחו סימפטומים של דיכאון.
* בניגוד ליכולת של האימהות להתאושש מן הדיכאון, ייתכן כי דרך שיח ועזרה מקצועית, האבות נוטים לסבול מהדיכאון לאורך זמן רב יותר
* ישנה נטייה של האבות בתקופת הפגייה ואפילו אחריה למזער את הקשר עם התינוק או אפילו להימנע ממנו, כאשר יש לכך השפעה גם לגבי היכולת והפניות של הצוות הרפואי לעודד ולתמוך באבות לעשות זאת
* האבות מדווחים על רמות גבוהות של חרדה מפני פגיעה בתינוק
מה אפשר לעשות כדי לסייע ולתמוך טוב יותר באבות בתקופה מאתגרת זו?
ברמת הצוות הרפואי:
יצירת תקשורת ישירה ומכילה גם עם האב
הדרכה ספציפית לגבי הטיפול בתינוק
עידוד למגע ולמעורבות פעילה
מתן מידע ברור ומקיף
ברמה המערכתית:
פיתוח תוכניות התערבות ייעודיות לאבות
עיגון זכויות בחוק שיאפשרו נוכחות משמעותית יותר של אבות בפגייה
יצירת קבוצות תמיכה/מעגלי שיח ייעודיות לאבות לפגים, שיהיו נגישות מבחינת הזמנים ומותאמות לגברים
הקמת מערך תיאום טיפול עבור הורים לפגים
ברמה המשפחתית והחברתית:
עידוד האם לאפשר מעורבות משמעותית של האב עם התינוק הפג
יצירת מרחב לשיתוף רגשי של האבות
הגברת המודעות החברתית לחוויית האבות לפגים
הסיפור של אלעד, כמו סיפורים של אבות רבים אחרים, מדגיש את הצורך הדחוף בשינוי היחס החברתי והמערכתי כלפי אבות בפגייה. האבות זקוקים להכרה ולתמיכה לא פחות מהאימהות (וכמובן שלא על חשבון האימהות) וחשוב להכיר בצרכים הייחודיים שלהם ולפתח מענים מותאמים. רק כך נוכל לאפשר להם להיות נוכחים באופן משמעותי יותר בחיי ילדיהם מהרגעים הראשונים, מה שיתרום גם להם ברמה האישית, וכמובן גם ברמה המשפחתית והזוגית.
Comments