המפגש הראשון שלי עם החוויה הגברית אחרי אובדני הריון היה במקום האישי ביותר, בבית. כזוג, עברנו רצף של אובדני הריון, תקופה שהייתה קשה, כואבת ומכוננת בחיי. אבל היה זה רק לאחר לידת ילדת הקשת שלנו (כך מכונים הילדים שנולדים אחרי האובדן, כמו הקשת שיוצאת אחרי הסערה) שהתחדדה לי ההבנה לגבי החוויה של בן הזוג שלי, כאבא וגבר, והתחלתי להעמיק ולהבין בחוויה של הגברים בכלל.
לאורך כל התקופה, התקשיתי לשים לב לעוצמות הקושי שהוא חווה בעצמו לאורך התהליך המתמשך שעברנו. היו תקופות לא קצרות שהוא היה זה שתפקד וטרח וניהל לוגיסטית את הבית, בזמנים שבהם הרגשתי חסרת כוחות. במצבים שבהם אני אושפזתי או החלמתי, הוא היה זה שלקח את המושכות בטיפול בילד הגדול. אני הייתי בטיפול נפשי משמעותי לאורך התהליך, בעוד שהוא נעזר בתהליך קצר טווח, שגם אותו הוא לא החשיב כיעיל במיוחד. אני הייתי פעילה בפורומים באינטרנט שעסקו בנושא, קראתי, נעזרתי והתייעצתי, והוא היה עם זה לבד. בעיקר השקיע את עצמו בעבודה.
אחרי כל אובדן שחווינו, אנשים בסביבה הקרובה שלנו היו מתקשרים אליו ודואגים לשלומי. לא לשלומו, לשלומי. מה איתה, איך היא. ובעיקר, אני, בת הזוג שלו, האדם הכי קרוב אליו, לא הייתי פנויה בזמן אמת כדי לתמוך בו. וכאמור, רק אחרי לידת הקשת, רק אחרי ש"שקע האבק" יכולתי להתפנות ולהבין מה קורה גם לגברים אחרי אובדני הריון, והבנתי אז שיש וואקום בתחום הזה, שלא קיים רק בזוגיות הפרטית שלי, אלא קשור לסדר החברתי ולמאפייני המגדר.
אנחנו חיים בעולם שיש בו תפיסות והבניות חברתיות סביב מהי גבריות. גברים מצופים להיות חזקים, לא להביע פגיעות, לא לפתח תלות, לא לבקש לעזרה, להיות בשליטה, לא לבכות. התנהגויות של ביטויי רגש ותלות, כמו בכי או בקשת עזרה, מקבלות יחס שלילי מהחברה, לעומת עידוד ופיתוח של חוזקות פיזיות ועצמאות. ההסללה הזו מגיל צעיר מובילה את הגברים לפתח אסטרטגיות פעולה שמושתתות על עשייה (doing) – לפעול, להילחם, לפתור בעיות, ולא על השתהות בחוויה (being) – ביכולת לדבר על רגשות, לשתף, להתחבר לחוויה הפנימית, אסטרטגיות שנחשבות נשיות.
עולם הפריון, בכללותו, נתפס תחום נשי. כמובן שהאישה היא הפציינטית, היא זו שעוברת טיפולי פוריות מתישים ובדיקות חוזרות ונשנות, היא זו שנקלטת או לא נקלטת להריון, הכל מתרחש בגוף שלה. כשיש הריון, היא זו שנושאת אותו, היא ההריונית, היא היולדת, היא המניקה, היא בחופשת לידה, חוויה נשית בכל הווייתה. וזה נכון, אבל איפה הגברים בסיפור? איפה האבות? הם בשוליים, בצד, ליד. הם בני הזוג, המלווים, התומכים. זו התפיסה החברתית וזה גם מה שהגברים הפנימו לאורך שנים – היא עוברת את הכל ואני לצידה. כמו שאמר לי בקליניקה גבר שאשתו בתחילת הריון, אני תומך לחימה בסיפור הזה. יחד עם זאת, בל נשכח שגם עבור הגברים תהליך ההיריון, הלידה וההורות הוא תהליך משנה חיים. בחברה המערבית, כיום, גברים לוקחים חלק פעיל ומעורב בתהליכי ההיריון והלידה וכך הם גם חווים אותו באופן אישי יותר.
במסגרת עבודתי, אני נחשפת לעומקי החוויה של הגברים, בטיפול ומפגשים פרטניים עם גברים, בהנחיית קבוצות לגברים אחרי לידה שקטה, ובמפגשים טיפוליים עם זוגות ועם נשים.
אז מה בעצם קורה לגברים לאחר אובדן הריון בהפלה או בלידה שקטה?
ממצאי מחקרים מראים שגברים חווים העדר הכרה בצורכיהם הרגשיים בעקבות הפלה הן מצד הקרובים להם ביותר והן מצד הסובבים אותם בעבודה, חברים ואף אנשי טיפול (באום, 2005) וכך למעשה, האב הופך שקוף בתהליך. ההיריון משויך לאישה בלבד ובפנייה לבן הזוג, ישאלו אותו לגביה ולא יעסקו בחוויה האישית שלו. יש ציפייה שהוא לא יתאבל אלא יחזור לשגרה, ובהתאם גם הוא עצמו מרגיש שאין לו מקום או מצמצם את מקומו.
בהכללה, ניתן לומר שגברים נוטים להתמודד עם אבל (grief) בעשייה, הם ממהרים לחזור לשגרה, ולתפקוד, מה שמשרת אותם בהסחת דעת והגנה מפני חוויית פסיביות וחוסר אונים. הם מעדיפים להתאבל בפרטיות, לבכות כשהם לבד או לא לבכות כי הבכי נחווה "התפרקות". כעס הוא גם תגובה רגשית בולטת באבל של גברים, שיכול להתבטא גם באגרסיות וזעם כלפי חוץ. פעמים רבות, הם מוצאים דרכים להירגע דרך פעילות יתר, למשל בעבודה, ספורט, הסחות דעת כמו גיימינג ומסכים ושימוש בחומרים כמו אלכוהול וגראס, שמקהים את החוויה הרגשית.
לחוויה הרגשית של גברים לאחר אובדן ליש גם הרבה מאד משותף עם החוויה הנשית, בעצם היותם חווים אובדן ואבל, אך השוני ניכר באופן ההתמודדות עם הרגשות או ההימנעות מלהרגיש אותם. רגשות שנצפה לראות אחרי אובדן אצל נשים, קיימים גם אצל הגברים: אשמה שקשורה לאופן בו הופסק ההריון או לבחירות שהתקבלו בתהליך, לעיתים גם אשמה כלפי בת הזוג שחוותה את ההריון ואת הסבל שבא בעקבותיו, בעוד שהם לא יכלו היו לחסוך ממנה את הכאב. יכולים להתפתח רגשות טבעיים של קנאה, שלעיתים גם אליה מתלווה תחושת אשמה.
כמו כן, בעיקר במקרים של לידה שקטה, הנוכחות בלידה היא חוויה טראומטית גם עבור הגבר, מאחר שמדובר באירוע קיצון, שנחווה על ידי כל החושים, ועלול גם לאחר מכן להציף אותם בזיכרונות. מלווה אותם התחושה ש"זר לא יבין", ויש רגישות גבוהה מאד לתגובות הסביבה, ובעיקר לתגובות שאינו נחוות אמפתיות.
במפגש עם גברים אחרי לידה שקטה, ניתן לזהות כי הם נעים על הציר שבין ניתוק להתחברות, בין הדחקה להצפה. יש שאלות והרהורים כמה יש מקום לשתף אחרים, איך הם (האחרים) יגיבו, כמה יוכלו להכיל, כמה זה יכביד עליהם, ומתוך המקום הזה, גם אם הם מחוברים לחוויה הרגשית שלהם, הם עלולים להימנע מלשתף. תגובת האובדן יכולה לאורך זמן להוביל לחוויה רגשית של דיכאון, כאשר דיכאון גברי נוטה להיות מאופיין בהחצנה של מצב הרוח השלילי, באופן שמתורגם להתנהגויות אגרסיביות עד אלימות, אי שקט, פעילות יתר או לחילופין עייפות, חוסר אנרגיה ומכאובים גופניים. כמו כן, גברים עשויים לחוות חרדה לאחר האובדן, בין אם סביב דאגה ליקרים ולקרובים להם, בעיקר לילדים החיים בבית, ובין אם בהקשר להריון שאחרי האובדן ובמהלכו. באופן כללי, אובדן הריון משפיע באופן משמעותי על תחושת הביטחון והיציבות בעולם, כמו גם על תחושת המסוגלות שלהם כבני אדם וכגברים

נושא שחשוב ביותר להתייחס אליו, קשור לזוגיות אחרי אובדן הריון או לידה שקטה. בין הגבר לאישה, בולטים הפערים באופן ההתמודדות ובצרכים השונים. במקרה של לידה שקטה, האישה מקבלת "חופשת לידה" לצורך התאוששות והחלמה, בעוד שהגבר נדרש לחזור לתפקוד ולשגרה וכאמור, לעיתים אף ירצה בכך בעצמו. תקופה זו מייצרת חוסר סימטריה ומשפיעה על האפשרות של כל אחד מהם להשתהות בחוויה. בין בני הזוג, יש הנחת יסוד רווחת שהגבר הוא זה שצריך לתמוך באישה, תפיסה חברתית, זוגית וגם פנימית. לאור תפיסה זו, גבר אחרי לידה שקטה יכול להימנע מלבטא את צרכיו הרגשיים, כאשר המסר הוא שאין לכך לגיטימציה, שאין מי שמסוגלת לתמוך בו בתוך המערכת הזוגית בתקופה זו, או במצב שבו הוא חש שלא מסוגל לספק לבת הזוג את התמיכה הנדרשת ואז מתעוררת הביקורת העצמית ותחושת חוסר האונים.
לפעמים חווית האובדן היא המשבר הזוגי המשמעותי הראשון עבור זוגות צעירים, או שהיא מעצימה סדקים שהיו בזוגיות עוד קודם. כמו כן, ההתמודדות עם האובדן יכולה לשנות את חלוקת התפקידים בבית, ולו באופן זמני, כאשר האם מתאוששת מחוויית ההפלה או הלידה, נפשית ופיזית, ולרוב האב יתפוס מקום מרכזי יותר בטיפול בילד/ים.
נתון משמעותי שעלה במחקר של מרקוס (2021) מלמד שאין הבדל מובהק בין סוגי האובדן השונים או השלב בו הופסק ההיריון (כלומר מספר השבועות של ההיריון) ברמת הדיכאון, החרדה והדחק שנמצאו אצל גברים לאחר האובדן. עוד הראו ממצאי המחקר שגברים בשנה הראשונה שאחרי אובדן הריון נמצאים בסיכון לסימפטומים רבים יותר של דיכאון ולרמות גבוהות יותר של סטרס נתפס, האופן שבו הם תופסים את רמות הסטרס שלהם, שמתבטא בסימפטומים רבים יותר של דיכאון מוחצן או מופנם וחרדה.
אז איך אפשר לסייע לגברים אחרי אובדן הריון ולידה שקטה?
השלב הראשון והמשמעותי הוא בשינוי התפיסה החברתית, ובעיקר בקרב הגורמים הרפואיים והמטפלים, בתשומת הלב לכך שהגבר הוא קודם כל אבא שאיבד את עוברו יחד עם בת זוגו, ולא רק חלק מהסביבה התומכת של האישה.
מתוך המקום הזה, כבר מהשלב הראשוני ביותר, חשוב לתת הכרה ולבטא בקול מול הגבר את ההבנה שגם הוא עובר אובדן, על כל המשתמע מכך. גם בתוך הפרוצדורה הרפואית, ככל שניתן, חשוב להכיר בנוכחותו ובצרכיו של הגבר, לעיתים בחוסר האונים שבו הוא מצוי בעת שאשתו כאובה ולא מוצאת מנוחה והוא לא יודע מה לעשות. גם בשלב השחרור מבית החולים, חשוב להתייחס לשני בני הזוג, לתת הסבר קצר מה צפוי לקרות כעת, לפרט על ההשלכות הנפשיות שצפויות להיות לאחר האובדן ולתת מידע על אפשרות לפנייה לטיפול רגשי פרטני/זוגי/קבוצתי, לשני בני הזוג לפי בחירתם.
במידה והביטוי הרגשי המרכזי של הגבר עובר דרך הכעס, חשוב לאפשר לו להביע גם את רגש זה ולתת לו תוקף ולגיטימציה, ולצד זאת לעזור לו להתחבר גם לרגשות העצב, הצער והיגון המוסווים מתחתיו.
חלק מהגברים ירגישו נוח יותר לדבר על האובדן של בת הזוג, ולפעמים זו דרכו העקיפה, ואולי הבלעדית, להתחבר לאובדן ולרגשות היגון
סביב הצורך שלהם להגביר את העשייה כדרך התמודדות, חשוב לשאול ולהבין אם הם חווים שינויים בשגרת העבודה, הספורט, השינה ועוד. דרך הבנת ההתנהגות וסדר היום, ניתן גם לאתר מצבי דיכאון.
חשוב להציע להם אפשרות של ליווי, תמיכה או טיפול על ידי גורם מקצועי, ולא להסתפק בהצעה אחת בלבד. כדאי לבדוק אתו שוב כעבור זמן נוסף, מאחר והאבל נחווה אחרת עם חלוף הזמן, ולעיתים הצורך יתעורר דווקא בשלב מאוחר יותר. אם לא מתאפשר לעבוד בחדר הטיפול רק עם הגבר, ניתן להתייחס לשני בני הזוג כמי שמתמודדים עם אובדן. במפגש שבו מגיעים שניהם אחת המטרות העיקריות היא לעזור לכל אחד מהם להכיר באובדן וביגון של עצמו ושל בן/בת זוגו.
מתן אינפורמציה על תגובות אבל וגם על ההבדלים בין תגובות אבל של נשים לאלו של גברים יכולות לאפשר לכל אחד מבני הזוג להבין ולכבד את יגונו של האחר, לוותר על הציפיות שבן הזוג יתאבל בדיוק בדרך שבה הוא עצמו מתאבל ולאפשר לו את המרחב שהוא זקוק לו על מנת להתאבל בדרכו שלו. גם כאשר הטיפול הוא באישה, יש משמעות, כמובן לצד מתן תוקף לחוויה שלה, גם לסייע לה להבין את מנגנוני ההתמודדות שלו, באופן שמאפשר לה לחוות יותר אמפתיה כלפיו וכך לסייע לחידוש חווית הקרבה ביניהם.
יש חשיבות מצד גברים להכרה באובדן גם מצד בני המשפחה המורחבת, ולעיתים כאשר בני המשפחה המורחבת חוזרים מהר מדי לשגרה יש בכך אקט שנתפס כחוסר רגישות, או שגם בני המשפחה שלו מייחסים את מירב המשמעות לאישה ולמעשה לא נותנים את המקום וההכרה לאובדן שלו.
לסיכום,
יש חוויה גברית אחרי אובדן הריון ולידה שקטה. היא לא באה על חשבון או במקום החוויה הנשית, אלא בנוסף לה ולעיתים בשונה ממנה. ההכרה החברתית באבל ובאובדן של הגברים תאפשר להם לתת לעצמם לגיטימציה ורשות להתמודד עם האובדן באופן אדפטיבי יותר ובכך תסייע להם לפתח חוסן נפשי ולצמוח מתוך המשבר. התהליך הנדרש הוא בין שני מסלולים – בין העלאת המודעות החברתית והנגשת המידע לגבי החוויה הגברית, על מנת להגביר את ההכרה והתמיכה החברתית, כפי שנעשה במאמר זה, ובמקביל בתהליכים אישיים/קבוצתיים/זוגיים בעבודה עם גברים, באמצעים מגוונים, ככל שיבחרו לפנות לקבלת עזרה מקצועית.
Comments