אבהות ישראלית אחרי השביעי באוקטובר.

פוסט #1

ב־7 באוקטובר 2023, בשש וחצי בבוקר, העולם השתנה עבורנו.

זה היה יום שגם שנתיים אחרי הוא בלתי נתפס. וגם שנתיים אחרי הוא עדיין לא מאחורינו. ארבעים ושמונה חטופים, חיים ומתים, עדיין בעזה. המלחמה עדיין נמשכת. מעגל השכול הולך ומתרחב. יש אנשים שעדיין מפונים מביתם.

מאז 7 באוקטובר אנחנו חיים במציאות חדשה. לא רק ברמה הביטחונית או הפוליטית, אלא מציאות נפשית, משפחתית, היסטורית.

בסדרת פוסטים שאעלה בימים הקרובים, אני רוצה (באופן מתבקש) לשים זרקור על האבות.

בבוקר ההוא, אבות ברחבי העוטף ננעלו עם ילדיהם בממ"דים ורבים מהם יצאו בשלב כזה או אחר להילחם על הבית בזמן שבני המשפחה נשארו מאחור. אבות ישבו בבית עם ילדיהם, חוו יחד אזעקות, שהו שעות ארוכות במרחבים מוגנים, צפו בחדשות ועקבו בדאגה אחרי כל דיווח. עשרות אלפי אבות יצאו למלחמה, מי מהם בצבא הקבע ומי בצו 8. מאז, רבים מהם נמצאים כבר בסבב המילואים הרביעי או החמישי, ומאחוריהם מספר ימי שירות שכבר מזמן איבד כל פרופורציה.

וכמובן, היו גם האבות שנחטפו לעזה עם משפחותיהם. היו ששוחררו רק אחרי נשותיהם וילדיהם. היו שנשארו מאחור. היו שאיבדו את ילדיהם. היו שנרצחו. היו שחזרו הביתה עם פציעות ששינו את מהלך את חייהם. והיו שחזרו, אבל הנפש שלהם נשארה שם.

בשנתיים האלה, היו גברים רבים שהפכו לראשונה לאבות. האבהות שלהם נולדה בתוך המלחמה, ונבנתה בצילה. חלקם חוו גם אובדנים, טיפולי פוריות, הריונות שנקטעו, או לידות שהתרחשו כשברקע מציאות מתוחה ומורכבת.

ה־7 באוקטובר הוא יום מכונן, לא רק בתולדות המדינה, אלא גם בתולדות האבהות בישראל.

אני חושבת על כל כך הרבה אבות שדיברו איתי בשנתיים האחרונות. אם זה בחדר הטיפול, בקבוצות שאני מנחה, בפודקאסט, או אבות שאני מכירה מחיי, ומה עשה להם היום הזה.

אני חושבת על האבא שסיפר על הלילות הראשונים בממ"ד עם בנו הקטן, איך ניסה בכל כוחו לא לשדר פחד כדי להעניק לו ביטחון. על זה שהחזיק במקלט תינוק שהיה בן חודש וחצי באותה שבת, מנסה להבין איך יכול להיות שזה העולם שהבן שלו נולד אליו. אחר שיצא ללחימה והשאיר תינוקת בת חודשיים, שאיתה רק התחיל ליצור את הקשר הראשוני. על אב ששמע ימים ספורים אחרי תחילת המלחמה שאשתו בהריון, ולא הצליח להתחבר להריון חודשים ארוכים בהם היה בשדה הקרב וגם אחרי החזרה הביתה. על אב שנשאר בבית עם תינוק קטן בזמן שבן זוגו גויס, והרגיש שהעולם מתהפך, גם בתפקידים וגם בנפש. על מי שהרגיש אשם שהוא נשאר בבית בזמן שאחרים נלחמים. על מי שהמלחמה הציפה בו טראומות ישנות שחשב שכבר עברו. על אב שיצא שוב למלחמה, השאיר שני ילדים קטנים בבית, ובפעם הראשונה הרגיש פחד מוות, פחד שלא היה לו במלחמות קודמות, לפני שהיה אבא. על האבא ששלח בן למלחמה, והבין שהתפקידים התהפכו. הוא עכשיו נשאר בבית והילד שלו יוצא לקרב, וזה, הוא גילה, קשה הרבה יותר. ועל מי שנשאר לנסות להחזיק עסק עצמאי, בית, זוגיות וילדים, בתוך תקופה שבה הכל, כולל הנפש, היה תלוי על חוט דק.

אלה רק קמצוץ מהסיפורים.

דרכם, אני מבינה שה־7 באוקטובר הוא לא רק אירוע לאומי.

אצל רבים מהאבות בישראל הוא היה נקודת מפנה, game changer של ממש. לאבהות, לגבריות, לחיים עצמם.

בשנתיים האחרונות אני פוגשת כל כך הרבה אבות שמנסים להמשיך “לתפקד”. הם עושים את מה שאבא עושה. לפעמים יותר, לפעמים פחות, לפעמים אחרת. יש להם תפקיד. לפעמים כמה תפקידים, שלפעמים מתנגשים זה בזה. אצל חלקם, השינוי גלוי לעין. אצל אחרים, הוא מתרחש עמוק בפנים, בלי מילים.

איך אפשר להיות אבא שמרגיע ילד כשאין לך שקט בעצמך?

איך אפשר לטפל בילדים כשאתה זקוק בעצמך לטיפול?

איך אפשר להיות נוכח כשחלק ממך עדיין תקוע שם, בחדשות, באותו יום?

איך אפשר להמשיך לגדל ילדים כשכל רעש, כל תיעוד, כל שיר שמזכיר את היום ההוא, מעורר בך הכול מחדש?

איך אפשר להעניק תחושת ביטחון כשגם אתה מרגיש שהאדמה לא יציבה?

איך אפשר להגן על הילדים מהמציאות בחוץ כשהמרחב הציבורי מלא תמונות ושלטים שמספרים את חלקי הסיפור?

איך אפשר לתפקד כאבא, כשאתה בכלל לא נוכח בבית שבועות וחודשים ארוכים?

אבהות בימים האלה היא תרגיל מתמשך בהישרדות, אבל גם בהומאניות.

היא דורשת מגברים להחזיק חיים, כשסביבם הכול נשבר.

להכיל בו-זמנית גם כוח וגם חוסר אונים. גם הגנה וגם פחד. גם אחריות וגם אובדן. גם אהבה וגם כאב.

לא מעט אבות מרגישים מנותקים. מנגנוני ההגנה עובדים שעות נוספות כדי לשרוד, אבל הניתוק מרחיק אותם. הוא מרחיק אותם מהילדים, מבן או בת הזוג, מעצמם. יש מי שחזרו הביתה, אבל חלק מהם עדיין במלחמה.

ובכל זאת, בתוך השבר הזה קורים גם דברים טובים.

אבות מתחילים לדבר. פונים לטיפול. מגיעים למעגלי גברים, למעגלי אבות.

לא כולם, אבל יותר ויותר מהם שואלים שאלות, משתפים, מנסים להבין מה קורה להם.

מתארים את הקונפליקט בין הרצון להיות “חזקים” לבין הצורך להרגיש.

וכשזה קורה, נוצר מרחב חדש. מרחב שבו אפשר לדבר על אבהות. להבין. לעבד. לגלות שהשיח הזה הוא לא חולשה אלא חוסן.

קצרה היריעה מלהקיף את כל מה שעובר על אבות בישראל מאז ה־7 באוקטובר.

אבל בסדרת הפוסטים שאעלה כאן בימים הקרובים אנסה להתייחס לסוגיות המרכזיות שעלו כאן בשנתיים האחרונות, ואעשה זאת דרך התבוננות על מה שקרה, וגם על מה שעוד צפוי.

האבהות, שהייתה גם קודם בתהליך שינוי, עברה טלטלה גדולה.

הקלפים נטרפו. ויש לזה הרבה מחירים.

והמרחב הזה של אבהות - גברים, אבות, ואבות לעתיד, בעיניי הוא חייב לקבל מקום.