אבהות בישראל אחרי ה 7 באוקטובר - אבות במילואים

פוסט #3

דווקא ביום שבו נדמה שהמלחמה מתקרבת לסיומה, עם הבשורות המשמחות על שובם הקרוב של החטופים, חשוב לי לדבר דווקא על מי שעדיין חיים בתוכה: האבות במילואים.

את הפרק הראשון בסדרת הפרקים בפודקאסט על אבא במילואים הקלטתי בינואר 2024. גיל שפס מספר בו על שירות מילואים שנמשך למעלה מ 70 ימים. אז זה היה נראה הזוי. היום זה פחות מסבב שגרתי.

המציאות של חיילי המילואים ומשפחותיהם התהפכה לבלי היכר בשנתיים האלה, ומדובר במספרים כל כך גדולים שבעיניי הסיפור של אבות במילואים הוא אחד הסיפורים הדרמטיים משמעותיים ביותר של המלחמה הזו, שכנראה עוד ילווה אותנו שנים קדימה.

"הילדים מסתובבים לידי כמו על ביצים, מנסים להיות שקטים ולא להרגיז. רחלי שולחת בי מבטים מעת לעת (...) היא מתייחסת אליי כמו אל פצצה שעלולה להידלק ולהתפוצץ מכל ניצוץ, וממשיכה להתנהל כאילו היא אם חד הורית ואני במילואים. היא לא מבקשת ממני לעשות כלים, כביסה או להיות עם הילדים, היא לא מתלוננת. היא לא אומרת שום דבר. וגם אני, בתמורה, מתרחק".

הקטע הזה מתוך הספר "עד שתחזור אלי" של אילה דקל מתאר בדיוק את מה שאני שומעת שוב ושוב מאבות מילואימניקים, את הפער שנוצר בינם לבין המשפחה. (כדאי לציין שכבר המלצתי ואמליץ שוב בחום על הספר, שמביא את רוח התקופה מתוך הסיפור האישי שלה, בכנות ורגישות רבה).

מאחורי כל סיפור כזה עומדים מעגלים שלמים: בנות זוג, ילדים, משפחה מורחבת, חברים ומקומות עבודה – שכל אחד מהם מושפע אחרת מהמלחמה ומהמילואים.

בפרקים שערכתי בפודקאסט, בטיפול בקליניקה ובקבוצות באבות מילואימניקים, חלקם מגיעים מטעם אגף השיקום עם פציעה פיזית או נפשית, אני פוגשת את החוויה שעברו במלחמה, אבל גם את מה שקרה לחיים שלהם באזרחות. כי הסיפור של המילואימניקים הוא קודם כל סיפור של אזרחים. בשונה ממי שבחרו בשירות הצבאי כדרך חיים (ובלי לבטל את הקושי שהביאו איתם השנתיים האלה גם עבורם), אנשי המילואים הם אזרחים שבשגרה יצאו לחודש מילואים בשנה. המסורים ביותר אולי חודשיים. חלק לא מבוטל מהם כבר היה פטור ממילואים בתחילת המלחמה הנוכחית. ופתאום המילואים הופכים להיות מרכז החיים לתקופות ארוכות. אבות פתאום נעדרים מהבית, לשבועות, לחודשים. חוזרים לתקופה, נדרשים לתקופת הסתגלות, וכבר אז יודעים שהם בהמתנה לסבב הבא.

עבור חלק מהמשפחות, תקופות המילואים הן לא רק תקופות של מרחק וגעגוע, הן גם תקופות של חרדה בלתי נגמרת, של פחד מפני האפשרות שיקרה הגרוע מכל. לפעמים יש נתק של ממש, אין אפילו שיחות טלפון. והם עצמם, מנסים להכיר את עצמם במקום החדש הזה. מי אני? אבא? לוחם? מפקד? בן זוג? גבר שחייב להיות חזק? אדם שמותר לו להישבר?

והחלק המרכזי שעולה כקושי הוא המעברים. מהבגדים האזרחיים למדים. מהבית לחזית. מחיבוק ומגע לשדה קרב. משגרה ונוחות לדריכות ותנאי שדה. ואז חזרה. מהנוכחות הצמודה עם החבר'ה, לתחושת זרות בבית. מהאבק והלכלוך, למקלחת של הבית. מהשפה הצבאית לשפה של משפחה וקשר. כל מעבר כזה הוא טלטלה, הוא דורש תקופת הסתגלות. (בהקשר הזה, ממליצה בחום לכל אנשי הטיפול על הרצאתו המעולה בנושא מילואים ומעברים של ליאור לנדר שנערכה מטעם מכון מפרשים, פתוחה לצפיה בעמוד היוטיוב של המכון).

אבות במילואים בתקופה הזו, של שנתיים, חלקם עזבו בתחילת המלחמה נשים בהריון ותינוקות שרק נולדו. חלקם חוו הריונות שלמים ולפעמים כבר שניים. הם מספרים על קושי להתחבר להריון. הם הגיעו על מדים לחדר הלידה. חלקם חוו טיפולי פוריות, הפלות ולידות שקטות, כשזמן קצר אחרי הם כבר חזרו ללחימה.

הילדים גדלים, משתנים, מתגעגעים, כועסים, מתרחקים, מצפים, ובכל פעם כזו אבא נדרש למצוא מחדש את מקומו בבית. לפעמים בתחושת ריקנות, בלבול, ריחוק, ניתוק רגשי. אפילו רצון לשוב אל היחידה, אל מי שמבינים מה שעובר עליו. לפעמים המצב הפוך, יש חרדה מפני צו 8 הבא שיגיע. יש מתיחות בבית. התוכניות שוב ושוב משתבשות. מה קורה בחגים? האם אפשר לסגור טיסה לחו"ל? האם כשהוא עושה שבוע בעזה ושבוע בעבודה, הוא כאן או לא כאן?

לישי, לוחם שריון, שהתארח בפודקאסט, מספר על ההריון של בתו השנייה שעליו גילה ממש בתחילת המלחמה. במשך שבועות של לחימה הוא מאמץ את עצמו להתנתק מהבית, להתמקד בתפקיד. אבל כשהוא חוזר הוא מתקשה להתחבר. להורות, להריון. מרגיש מרוחק ומנותק. רק אחרי סבב נוסף, ואחרי שכתב ועיבד את חוויותיו הטראומטיות מהקרב, תוך כדי שהתחיל גם טיפול נפשי, הוא מתחיל בהדרגה לחזור לנוכחות בבית. להתחבר לאשתו ולילדות.

חלק מהם חוזרים פצועים, בגוף או בנפש.

אסף, שסיפר על חווית הפציעה במלחמה, תיאר שכבר בתחילת המלחמה פחד כפי שלא פחד באף קרב בעבר, והוא חווה קרבות. הידיעה שהפעם יש שני ילדים קטנים שמחכים לשובו, היא שעשתה את השינוי. היה לו מה לאבד. ואחרי הפציעה, המפגש שלו עם הילדים בבית החולים, הנוכחות שלהם בזמן שהוא התקשה לתפקד, נדרש לטפל בהם כשהוא בעצמו נזקק לעזרה.

אביתר, שחזר הישר מהצפון ללידת בתו, והבין אחרי הלידה שהוא סובל מפוסט טראומה. מסתגל לאבהות הראשונית תוך שהוא מתחיל לטפל בעצמו, ואפילו מקבל החלטה קשה עבורו שלא לשוב למילואים בשלב זה.

מטופל מילואימניק אחר, שסובל מכאבי גב בלתי נסבלים מאז המילואים, מתקשה לתפקד ומרגיש שלא מצליח למלא את תפקידו כבן זוג וכאבא. הרופא האורתופד רושם לו משככי כאבים עם פוטנציאל להתמכרות, והוא מוצא עצמו נלחם בדחף לקחת עוד כדור ועוד כדור, כשהכאב טורד אותו יום ולילה.

 יש כאלה שבמצבם מרגישים שהם עול על הבית. הם מתקשים להיעזר גם בקרובים אליהם ביותר. לצערנו כבר ראינו לא מעט מילואימניקים שהגיעו גם עד לכדי אובדנות.

לישי, אסף, אביתר ואחרים שונים זה מזה, לכל אחד סיפור אחר, אבל כולם מתארים את אותו מאבק, למצוא שוב את הדרך הביתה, כשהדי המלחמה עוד נשמעים בתוך תוכם.

מאחורי הסיפורים האלה יש גם תמונה רחבה יותר, תמונת מצב לאומית של משפחות המילואים בישראל.

לפני כשבוע פורסם דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בעקבות סקר שנערך בקרוב משפחות מילואים ועולה ממנו תמונה עגומה. מעל 50% מבנות הזוג דיווחו על החמרה במצב הנפשי של הילדים. 61% נזקקו לסיוע נפשי עבור עצמן, וכשליש מהן שקלו פרידה או גירושין — במיוחד ככל שימי השירות התארכו. המספרים האלה מלמדים על מציאות קשה, כשהאבות חוזרים הביתה אבל הבית הוא כבר לא אותו בית. והם עצמם כבר לא אותם אנשים. ולא דיברנו כאן, וחשוב להזכיר, על אבות שכבר היו גרושים כשהחלה המלחמה, או התגרשו תוך כדי, מה שמסבך עוד יותר את הסיטואציה.

הגברים, צריך לומר ביושר, הם מי שבעיקר נושאים בעול המלחמה. במאות ימי מילואים בשנתיים האחרונות, הם פגשו זוועות ואתגרים, שחלקם אולי לא יסופרו לאיש לעולם. מתוכם, יש את מי שמחוברים למשימה ורואים בה שליחות, ויש את מי שחווים גם קונפליקט מעצם ההשתתפות בלחימה.

גבריאל בוקובזה כותב בספרו "הדרמה של הגבריות החדשה" על כך שהחברה מקריבה את הגברים שלה בשם ערכים של גבורה והגנה, אבל כמעט לא מדברת על המחירים של מי שנושאים את ההקרבה הזו על גופם ונפשם.

גברים בישראל, במיוחד האבות, נדרשים בשנתיים האלה שוב ושוב להיות חיילים לפני כל דבר אחר. הם נדרשים להוכיח חוזק במקום שבו הם בעצם פצועים. והשינוי של האבהות והגבריות החדשה שקורה כאן בעשורים האחרונים, שבהם גברים מעורבים יותר ויותר במרחב הביתי וההורי, לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים, חושפים רוך ורגש, שוב עובר שינוי. המלחמה הזו, עם תקופות המילואים הממושכות, והמחירים שלה – הפציעות, האובדנים, הפוסט טראומה, המעברים החוזרים, החזירה את האבהות והגבריות צעד אחורה. לא מבחירה.

מן המקום ההישרדותי שוב אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לסדר הישן, שבו האמא בבית והאב יוצא לקרב. הגברים מוערכים על תפקידם כלוחמים, מגנים, גיבורים, באופן שגם מערער ערכים אחרים של הגבריות החדשה שהפכו להיות מרכזיים בשיח.

ועכשיו, כשסוף המלחמה כבר נראה באופק (אם כי נצטרך עדיין להבין מה המשמעויות עבור אנשי המילואים) יהיה להם עדיין תפקיד כפול:

לשקם את עצמם אבל גם להחזיק את המשפחה.

להצליח לשים את הלחימה מאחוריהם ולחזור לתפקיד האבהי.

למצוא את החוסן שלהם, גם כשהם מרגישים שבורים או חלשים.

הדור הזה של האבות המילואימניקים יצטרך עם תום המלחמה שוב "לעדכן גרסה" באבהות שלו. כדי שיוכלו לחזור הביתה באמת, האבות האלה צריכים גם אותנו, כחברה, כקהילה, כאנשי טיפול.

כשנפגוש בהם, אם זה בהדרכות הורים וטיפולים זוגיים (שעוד יהיו כל כך נדרשים), בטיפולים נפשיים, בסדנאות קבוצתיות, בכל מקום שבו הם יהיו, חשוב שנתייחס למורכבות הרבה שהם מחזיקים. נעזור להם להתחיל לדבר. חלק ניכר מהעבודה יתחיל כשהאירוע יסתיים. נצטרך לזהות מצבי קצה: פוסט טראומה, דיכאון, אלימות, התמכרויות, אובדנות. לטפל בהם. ובכלל, לכולם, לעזור להם לגבש מחדש את הזהות שלהם באופן אינטגרטיבי, לעבד את מה שעברו ולהגדיר לעצמם מחדש את האבהות שלהם. לעצמם ולבני המשפחה. כי כשתהיה להם שפה לדבר בה על מה שהם עברו, הם יוכלו באמת לחזור הביתה.

לפוסט #2 - אבות חטופים